שדרות אדמה ומכללת ספיר 

מסלולי לימוד 2019

כוריאוגרפיה ותנועה לתואר ראשון, ריפוי בתנועה, לימודי תעודה

 

בתאריך 27/10/2019 יפתחו שלושה מסלולים חדשים
בבית הספר של אדמה בשדרות
לימודי תעודה במסלול של שנתיים ועוד שנה נוספת להתמחות
מסלול כוריאוגרפיה ותנועה3 ימים בשבוע ללימודי תעודה
מסלול כוריאוגרפיה ותנועה – 4 ימים בשבוע ללימודים לתואר ראשון
מסלול ריפוי בתנועה – יום בשבוע לימודי תעודה
לפרטים 0545294246 או שילחו מיל [email protected]
להרשמה: מרכז מידע, ייעוץ והרשמה: 077-9802802 שלוחה 2 \
[email protected]

 

התחלנו את דרכינו בעולם המחול בתוך מסלול ברור, מהעבודה בסטודיו אל הפרפורמנס, מעין זמן דגירה על בניית הכוראוגרפיה ולאחר מכן מעבר לסיבוב הופעות בכל רחבי העולם לאורך שנים היה זה מעגל שחזר על עצמו והפרה את עצמו . לאט התחילה לעלות בנו ההבנה שמשהו בתוך ההליך הזה הולך ומנתק את היצירה מהמציאות עצמה, התנועה נהפכה לסגורה ולא לתנועה מחזורית. מתוך תהליך של הבראה, התבוננו ב'חולשות' והתחלנו לעשות שינוי משמעותי במסלול השינוי הראשון היה דמוגרפי- בחרנו לצאת מהמרכז, שעל פניו הינו מעוז האמנות, והדרמנו, לחלקי ארץ הקרואים 'פריפריה'. קשה לתאר את עוצמת השינוי, שינוי הקרקע הפיזית, ערער את כל החוקיות בה פעלנו שנים, היה עלינו ליצר בסיס פיזי, מנטאלי, נפשי על יסודות חדשים לגמרי ההתמודדות הראשונית שלנו הייתה – זמן ההווה השאלה המהותית עבורנו הייתה כיצד ההווה הופך להיות אמצעי מעצים בתוך תנועת המחול ולא אמצעי שוחק, מתיש, מלנכולי כשרצינו לחבר את התנועה הנראית להווה, פנינו אל התנועה הבלתי נראית, זו הייתה תחילת דרך הריפוי. התחלנו בה על מנת לבחון את תנועת ה'פרפורמנס' והיא לקחה אותנו בדרכה העקבית, המתמסרת, הסבלנית אל התנועה האנושית בכלל החזרה אל מקורות ראשוניים, בו הפרפורמנס וכל אדם באשר הוא נפגשים, הייתה כמו ירידה אל מקום נביעה, מקום הטהרות התחלנו לחקור את הקורדינציה המחברת בין הפיזי, הנפשי, השכלי, המנטאלי המעבר לשדרות ופתיחה מרכז "שדרות אדמה" , מתבסס על חוקיות הריפוי שהינה בבסיס עבודתנו- ההסכמה לא להאחז ולאפשר לשחרור כדרך ריפוי להתקיים ההסכמה לקבל בשקט את השינויים האינסופיים המתקימים בכל רגע נתון בתוכנו וכך גם בפיזי ובנראה העיר שדרות מחברת בין הריפוי לדמוגרפי, אולי כמו – ריפוי הדמוגרפיה

מקום. בואו נפנה מקום למקום, כל התנועות ביקום נדרשות למקום ואילו המקום, למה הוא נדרש?
מקום הוא נקודה במרחב או איזור, נקודה מתרחבת לאיזור, איזור מקומי נקודת המוצא של התנועה היא מקום.
מקום הוא גם שמו של אלוהים, הוא היא הם נמצא בכל מקום, כמה מקום יש סך הכל בעולם?, איך מתפנה בתוכנו מקום?

מנין נובעת התחושה של העדר מקום?, לאן נעלם המקום?, לכמה מקום אנחנו זקוקים?
האם אנחנו מעיזים לקחת מקום ? ומהי הסכנה הגלובלית כשאנחנו מוותרים על מקומנו?
מאבק הוא תמיד על מקום. כשאני על מקומי, אני בשלום.
כשיש מקום יש תנועה, תנועה היא ביטוי לשינוי, שינוי הוא התפתחות .
זוהי הזמנה ללימוד שהוא תהליך חקירה ,התפתחות וריפוי עצמי.
דרך הרחבת המקום הפנימי ומציאת המקום הנכון לנו במרחב,
זוהי הזמנה לחבור לתהליך למידה של ריפוי דרך תנועה, של ריווח פנימי לטובת רווחה יומיומית של יצירת "ארגז כלים" לתמיכה אישית, קהילתית, תרבותית וסביבתית .
זוהי הזמנה לקחת מקום בתנועה. לעורר את הסקרנות הפועמת בנו. לשכלל את היכולת לחוש את גופנו ואת המרחב. להניע את מערכות היחסים שלנו עם עצמנו, עם אחרים, עם המקום.

בואו לרקוד מתוך שמחה ואהבה, בואו לשאול שאלות ולבדוק האם אנחנו רק רקדנים או שאנחנו גם בני ובנות אדם? אינטליגנטים, יוצרים, רוקדים, נעים, בואו נחליף "טכניקה " חונקת ומגבילה ב" מיומנות " פותחת ומאפשרת, נשתכלל גופנית , נלמד את רוחב המנעד התנועתי , הרגשי, ואת רוחבו של הלב, בעולם המחול ישנה הפרדה מוחלטת בין שיעורים ולמידה המכוונת אל הפרפורמנס / מיומנות התוצר לבין שיעורים ולמידה המכוונים אל העצמת הנפש, נדמה כי היום ההפרדה הזו מתממשת כמעט בכל התחומים, אם לא בכולם. שאלת החזק והחלש, הרעש והשקט, הכוח והרכות, חד משמעיות ובלבול, איסוף ופיזור, כל אלו כאשר הם מופרדים זה מזה עלולים לייצר תהום וכאשר הם מתקיימים זה לצד, הם מיצרים הוויה, מיצרים הווה.

כאן במרכז התנועה בשדרות פתחנו פרק חדש ששמו באופן מקיף הינו "תנועת התודעה" ההווה, הנוכחות , מחברים אותנו אל התנועה המחזורית בה השלם וחוסר השלמות נוכחים כל העת זה לצד זו, האפל והמואר משתנים כל העת על תנועת המעגל מתוך אמונה שדווקא כאשר דבר אינו משתלט על דבר, מעלים או מדכא, מתחילה לצמוח מיומנות פרקטית, של עשיה ויצירה השאלה שעולה לעיתים קרובות הינה- האם אנחנו רוצים שינוי?
איך אנו מבחינים בין הדדיות להשתלטות, האם אנו גמישים מספיק כדי ללמוד, להכיר ולפעול עם מה שיש לנו , לעיתים, בתוכו פחות מיומנות?, מהות החיים הינה זרימה, זרימה הינה אנרגיה, אותה אנרגיה שאינה נראית אך נוכחת באופן ממשי בהווייתנו, תנועת התודעה מאפשרת לנו להתוודע אל התנועה הבלתי נראית , להתוודע אל התנועה הספונטנית, האינטואיטיבית, הפראית , ממש כמו זו המזוככת, המדויקת, הנוכחת, לשכלל את זרימת התנועה לכדי שלם על סך כל חלקינו. הבסיס לשיטה הינה תפיסת עולם הטרוגנית, זו המאמינה שדווקא השוני מביא את השפע והרווחה. לעיתים אנו נצמדים לדומה , מתוך תחושת שייכות וזהות, האחר הדומה לנו מעניק לנו את ההשתקפות כך שבפניו אנו רואים את עצמנו. אלא שכל אחד ואחת מאתנו אינו בעל זהות אחת. יש בנו מרחב של 'אני' , היכולת לאפשר לעצמנו להכיר, ללמוד, לאהוב את השוני בתוכנו, היא יכולתנו להכיר, ללמוד, לאהוב את השוני במרחב סבבנו. בגוף הפיזי, במחשבה, בנפש קיימות איכויות שונות, לעיתים זו החזקה, כמו משתלטת, היא זו הנותנת את הטון ובאופן מסוים יוצרת את מי שאנחנו, מתוך הסכמה לראות ולגעת באותן איכויות נסתרות, אלו שבצל, אנו יכולים לפתוח פתח להדדיות. להרחיב את המבט ולראות , אני עץ אחד, יחיד ומיוחד ועדיין קיים יער מסביבי. תנועת התודעה נוגעת הן בהתבוננות והן בכוח המתפרץ , הן בחמלה והן בעוצמה, אנו נותנים לעצמנו את האופציה לשכוח ולאפשר כמו גם לזכור ולדייק, לא כדברים ניגודיים, אלא כאיכויות משלימות. זהו תרגול שאינו מונע מהתנגדות, מרצון לגבור על משהו, אלא תרגול המעניק לנו את היכולת לפעול עם הכוח המניע בתוכנו.
שיטת האימון תהיה מובלת ע"י צוות, שיתוף הפעולה ובניית ההדדיות בין המורים מהווה מפתח ללמידה.

"הכוראוגרפיה מתהווה כטכנולוגיה יעילה במיוחד להגבה- למפעלה המלנכולי של המודרניות ולביסוסו. הדחף שלה הוא לקבוע העדר נוכחות, לחולל "חיבור מחדש" של הרקדן עם אלה שכבר נפטרו מהעולם. לידתה של הכוראוגרפיה קשורה לתפיסת הזיקה בין הגוף הנע לבין הזמניות כיחס הנתון תמיד ומלכתחילה להשפעת הכישוף המלנכולי- מרגע שהקינטי נעשה מופת למודרניות, דבר אינו מבטיח את נצחיות ההוויה. תפיסה זו ממחישה לחקר המחול הביקורתי שבמחול הבמה המערבי- ברגע שתחם את עצמו בחדרים מופשטים יותר ויותר (חצר המלוכה, הסלון, אולם התאטרון, סטודיו הריקוד)מתוך רצון להשיג אוטונומיה אמנותית- מוכרחים לטפל תאורטית לא רק כמפעל קינטי, אלא גם היפעלותי (affective)…כך שהמחול תמיד עזוב, שהוא כרוך ללא תקנה באובדנו העצמי, שהוא לעולם אינו נמצא ממש ברגע החולף של תנועתו הנראית"
בשעה שלידת הכוראוגרפיה נכרכה אונטולוגית (תפיסה פילוסופית העוסקת בטבע של היש, בנמצא) בתלונות מלנכוליות על חוסר יכולתו של המחול להישאר איתנו.
הייתכן שמצב דומה שורר גם כיום? מרשה סגל כותבת: הריקוד קיים כנקודת מגוז תמידית. הוא נעלם ברגע יצירתו.

כל שנות אימונו של הרקדן בסטודיו, כל תכנוניו של הכוריאוגורף, החזרות, התיאום בין המעצבים, מלחינים וטכנאים, גיוס כספים וקיבוצו של הקהל, כל אלו אינם אלא הכנה לאירוע שנעלם בעצם פעולת הגשמתו. שום אמנות אחרת אינה קשה כל כך לתיעוד, בלתי אפשרית כל כך לשימור. שימו לב שבתאוריה של סיגל לא רק המחול מוצג כארעי, כך גם כל העבודות וההכנות, כמעט כמו לטקס לויה .כל שנות האימון של הרקדן, אימון גופו ודעתו לרגע החולף של המחול, אינן אלא אימוץ של סובייקטיבית קרבנית, יצירתה של דרך מיוחדת של הוויה-בעולם שאינה מסתכמת אלא בחיים שלמים של חזרות והצגות של שרשרת אינסופית של קבורות בחיים.כאילו שהקיום בנקודת המגוז הופך שנים של אימון, לימוד , יצירה וריקוד לשנים של צפיות תמידיות לאבל ושל מלנכוליה. תחת תנאים אלו, הרקדן הוא תמיד ומלכתחילה נוכחות נעדרת בשדה הראייה, תלוי בין גוף לרוח רפאים, הבזק מושהה בין העבר לעתיד… סיגל גורסת שחוסר יכולתו של המחול לזכות בתיעוד, חוסר יכולתו להשיג זמניות וצפיפות חומר המשכיות, היא שחוסמת את הכללתו בכלכלה: בדיוק מכיוון שהוא אינו מתמסר לשום צורה של שעתוק, היה המחול היחידי באמנויות שלא חולק לאריזות נוחות והופץ בשוק ההמוני… המחול אינו מסכים למחזור, אבל ברצוני לטעון שחוסר ההתמסרות לשעתוק אינו מחלץ מהכוחות ההגמוניים ומהאלימות האונטולוגית השייכות לייצוגי, לכלכת הייצוג.
כי דווקא תאורו העצמי של המחול כצורת אמנות ארעית ומצערת, הדחף המלנכולי שבלבו, הוא שמייצר מערכות ומופעים של שעתוקיות מוגברת:
טכניקות דווקניות, הקרויות על שם מסטרים מתים ומיושמות בגופים שנבחרו בקפידה, בעיצובם המתמשך של גופים באמצעות חזרה בלתי פוסקת
של תרגול, תזונה, כירורגיה, בהנצחתן של מערכות הדרה גזעיות לשם נראות "נאותה"

לפרטים נוספים

נשמח לסייע לכם בכל עניין. מלאו את הטופס וניצור קשר בהקדם.