המופע ‘עזה כמוות אהבה’ מציג אינטרפרטציה חדשה, עכשווית ואקטואלית לעבודות קודמות של ליאת דרור וניר בן גל: דירת שני חדרים \ אינתא עומרי \ Dance of Nothing.
כולן עוסקות באהבה, מערכות יחסים, מאבקי כוח, הגדרה וזהות של כל פרט. שלושתן יוצאות מנקודת מבט בה המאבקים הפנימיים בתוכנו, ביני לבין האחר והמאבקים בין עמים ותרבויות זהים הם. כגודל המאבק, כך האהבה.
בביתה של הלהקה במרחב עוטף עזה, במקום בו הלחימה, המחול והחמלה נארגים כל העת במציאות היומיומית, עבודות אלו מקבלות ראייה בוגרת, רכה ומפויסת יותר.
אותן שאלות שנותרו כל כך רלוונטיות למרות טווח השנים, נותרו ללא תשובה, ונראה שאותו מאפה הוא אשר ממשיך לתת מענה, לעטוף ולהעניק נחמה. את העבודה מלוות הקלטות של מוזיקה חיה שבוצעו בהופעות בעבר בהן נשמעים קולות אורגנים של דיבורים, צחוק קהל, חריקות כפות רגליים המתריסות ברצפה והדי הנשימות המנסות לייצב עצמן, כל אלו מעניקות לסאונד את רצף שכבות הזמן ומאפשרות שוב לנגינה המזרחית הסופית להיפגש מתוך קבלה בשירה העברית, אותה הסכמה למפגש, שהינה הסכמה לפגיעות; היא אותה הסכמה בעיצומו של המאבק לראות את הדומה, המשותף, את נקודות החיבור ומתוך כך לכבד ולקבל את השוני.
‘כשאחי הבכור התגייס, אמי השקיעה את כל טווח רגשותיה באפיית עוגיות, האח עטוף המדים יצא אל הקרב והאם עומלת בידיים מיומנות על הכנת המאפים שיעטפוהו בשובו חזרה. כשהפכתי לאם לבנים ובנות בוגרות שהתגייסו אל הצבא, התמונה הכמעט רומנטית בכאבה העצום והכל כך נורמטיבית לכאורה, קיבלה מימדים שונים. בתוך עולם התנועה שאלתי שאלות על יצירת מציאות, כיצד התנועה הפשוטה והאנושית שבכל אחת ואחד מאתנו יכולה ליצר הוויה שאינה מעצימה כאב, אלא נפתחת אל מרחבים של סובלנות, אל רכות ונשימה. מיומנות הידיים בתוך העשייה היומיומית, הקיומית אל אותן ידיים המדברות את אשר המילים לא יגידו, הפגישו בין החיים לבמה. העבודה הכוראוגרפית החלה מלמידת לישת הבצק. הבצק מכיל בתוכו את קסם המנוחה, בזמן שהייתו באי עשיה הוא מצמיח עצמו. רכותו וגמישותו תלויים בשילוב של מיומנות והרפיה. כך למעשה אנו עם עצמנו ואנו בפגישתנו עם האחר. מה מאפשר למפגש להיות רך, מעצים ומפרה, ומתי אנו נאחזים ומחניקים עד ש’נגמר האויר’ והדברים הופכים לדביקים או קשים. העבודה נעה בין מרחבי הנשימה המביאים את החיוך והחמלה, לבין אלו המותירים אותנו חסרי נשימה’. ליאת דרור
העבודה הכוריאוגרפית החלה מלמידת לישת הבצק. הבצק מכיל בתוכו את קסם המנוחה, בזמן שהוא באי עשיה הוא מצמיח עצמו. רכותו וגמישותו תלויים בשילוב של מיומנות והרפיה. כך למעשה אנו עם עצמנו ואנו בפגישתנו עם האחר. מה מאפשר למפגש להיות רך, מעצים ומפרה, ומתי אנו נאחזים ומחניקים עד ש’נגמר האויר’ והדברים הופכים לדביקים או קשים. העבודה נעה בין מרחבי הנשימה המביאים את החיוך והחמלה, לבין אלו המותירים אותנו חסרי נשימה.
“דירת שני חדרים” 1987 עוסקת בגבולות וחדירותם. האהבה הזוגית והמרחב ‘הצבאי’ כמו מיטשטשים. הלוחמה, הגדרת הטריטוריה, מהות היחד והלחוד, הכמיהה לקרבה שיש בה מהויתור, השיתוף והתמיכה.
“אינתא עומרי” 1994 כמו שאומרת שורה בשירה של אום כולתום – ‘ראיתי אותך לפני שנולדת’, מדברת על אהבה ללא תנאי. טווח האהבה מתרחב וקורא ללב שרוצה לחדול מלהיות שדה קרב. את הקריאה הזו מניע האגן; לאורך העבודה הוא המניע והמכיל, מגדיל את אדוותיו אל מימי האגן התיכון.
“Dance of Nothing” 1999 עוסקת במהות הכלום. בבסיסה הכנת הבצק, אותו בצק שעצם מנוחתו מייצרת את איכותו. אנו נמנעים מלנוח, רצים קדימה, הלאה אל הדבר הבא. לא מאפשרים לעצמנו לשהות ופשוט להיות ולתת לדברים להתעצם מתוך עצמם. היחס הכל כך מעודן בין כלום להכל, בין פרקטיקה להמתנה, אולי אלה מאפשרים לחמלה להתפיח עצמה.