פראים

למה אנו נאמנים? לצו השעה? לציווי מלמעלה? לצו ליבנו? האם יש בנו האומץ לפעול מתוך חופש בתוכם?

ב-1968 הובאו מאיראן אחד-עשר פרטים של פרא פרסי לישראל. הפרא הינו מין בתת-סוג חמור (מעין חמור בר קטן). עדר הפראים שוחרר בחי בר ‘יטבתה‘ והתאקלם בהצלחה רבה. תהליך ההשבה לטבע החל בשנת 1982 בקרבת עין סהרונים במכתש רמון, ובתוך עשור שוחררו 14 זוגות פראים בשטח המשתרע על פני 3,500 קמ”ר. כתוצאה מריבוי טבעי ושחרורים נוספים של פראים שהובאו מן החי בר גדלה אוכלוסיית הבר ופרויקט השבת הפראים לטבע הוכתר בהצלחה. נכון לתחילת 2016, מוערכת אוכלוסיית הפראים בכלמעלה מ-300 פרטים. שטח התפוצה שלהם מתפרס מצפון הר הנגב ועד לפארן. 

הפרא הוא סמל המרדנות והחופש. הוא סמל של טבע לא נגוע, ומשום כך שמו. הפרא הוא פראי, מעולם לא הצליח האדם לאלפו, על אף הניסיונות הרבים מספור. 

כשאנו חושבים על פראות אנו חושבים לעיתים על התרת הרסן. כשלמעשה החיים במדבר מחייבים חוקיות, שימוש נכון ומדוד באנרגיה, הקשבה, המעטה, החופש נוצר מתוך ראיית המרחב וידע על ההתנהלות בתוכו. הפראות מחייבת חיבור למקום טבעי בתוכנו, הקשוב לטבע הדברים מסביבנו, הצורך לעצב ולשלוט מונע מאתנו את פשטות המגע בחיינו. הפרא נושם את ההרפיה ובשל כך הוא רך, ערני וזריז.

במפע המחול ‘פראים’ ישנו עיסוק רב בשיער. השיער הינו כמטפאורה לפראיות לחופש בניגוד לכניעה לתכתיבים של אופנה או לחץ חברתי תרבותי, מריטת השיער כאקט של אסתטיקה כואבת ולא נעימה ומלווה בתחושה של גועל מהטבעי, מתי ולמה אנחנו מורידות שיער בבית השחי ומגלחות את הרגלים מתי כגברים אנחנו מגלחים את שיער הפנים ואיך זה מתחבר לתרבות שלנו לדת שלנו ולסביבה החברתית בה אנו חיים? האם יש לנו בחירה? או האם אנו בוחרים לאלף את עצמנו כמו נסיונותינו לאלף את הפרא? מכפות רגלינו, לתנועת גופנו, לשיער ראשנו?   

שיער ראשנו יכול לבטא את תחושותינו הרגשיות ואת תפיסת עולמנו, הוא נקשר אל בחירתנו החופשית ואל הזהות אותה אנו מאמצים לעצמנו כמו גם לאיבוד השליטה כבמחלה, בענישה, באובדן השיער.                     

המופע עוסק גם ברוח. ה’רוח’ הנוכחת במופע מביאה את זרימת האוויר הבלתי ניתן לתפיסה, כמו רוחנו שלנו, בין העדינות, לליטוף, להרגעה ,אל הפיזור, ההתנפצות, הסערה, אותה רוח שיכולה לעקור מהשורש מעצם תעופתה, היא גם זו המביאה בזרימת את ההקלה והנחמה, וכך אנו עם טבענו – אוספים, מתפזרים, מוצאים, מאבדים, צוחקים, מבכים , מתבוננים בעוצמות בתבונה ושומטים את שוט הדיכוי.                                                                

העבודה מלוות בטקסטים אישיים – דקומנטרים ובפס קול שנוצר בשראת שירתה של  Marjan Vahdat זמרת אירנית שעובד על ידי להקת Sahale. ‘פראים’ נוצרה בסטודיו שבבית החדש של הלהקה בישוב שדרות, שבעוטף עזה. ללא ספק זה אזור פצוע, כואב, עצוב ומייחל לחמלה, לא המקום המובן מאילו לצמיחת מרכז לאמנות. הבחירה בשיר הפרסי כמו הבחירה להשריש מרכז חדש לתנועה בשדרות נובעת מאמונה עמוקה כי יש להגיע אל נקודת הכאב על מנת שיתחיל שינוי מבלי להיות מאוימים.